על אור וחושך 

האם אנחנו בוחרים חושך?

החושך מגיע, בין אם אנחנו מתכוננים אליו כמו לפני הלילה או כשמגיע בפתאומיות כשהאור כבה. כך או כך - החושך מפחיד, לא נעים לנו בו. אנחנו מאבדים את תחושת ההתמצאות, את הכיוון, לא ממש יודעים מה לעשות ומרגישים חסרי אונים מולו. ועם החושך, בדרך כלל, באים הבלבול, הפחד, רעשים בראש, סיפורים, סרטי אימה וסיוטים.

זו החוויה כשאנחנו חווים פצע קטן או גדול, כשמשהו לא נעים שקרה לנו בגוף כמו חבלה או מחלה וכד', או פצע בנשמה כמו עצב, עלבון, צער עמוק, כעס וכד'. פצע בדרך כלל קורה, לא ביקשנו אותו בכלל. מה קורה בתוכנו באותו הרגע? – עולים פחד, בלבול רעשים בראש, סיפורים, סרטי אימה וסיוטים – ממש כמו בחושך.

בדרך לבית החולים לבקר את הנכדה שלי שאושפזה בגלל התייבשות דמיינתי רק את היד הקטנה שלה עם האינפוזיה ולא יכולתי לראות שום דבר אחר. חושך מוחלט, אני רואה את הסרטים בראש, מאמינה להם באופן עיוור ופועלת בבלבול ובהלה להגיע בדחיפות שמא אני מפסידה את ההזדמנות לעזור. אני רצה עם סרטי אימה בראש עד הרגע שחבקתי אותה אלי.

ברגע כזה של חושך אנחנו לא רואים שכל מה שרץ בראש הוא סיפור, סרט שלא קשור למציאות, שאנחנו הולכים בו כעיוורים עוד לפני שבכלל ראינו את העובדות!

אין לנו שליטה על הפצע,
יש לנו שליטה על הריפוי.

וההצעה ברגע החושך להכיר בפחד, לראות את ההשפעה של המחשבות על הרגשות ועל הגוף, להיות ער ומודע לעובדה שאני מונעת כרגע על ידי הפחד כי הסרט בראש מאד מפחיד, להכיל אותו – ואז הוא מתרכך, הפחד. אפשר להאט, לנשום ולהתחיל להבין באמת מה קורה – זו קרן האור הראשונה, זה הריפוי, ההקלה לי ולתינוקת ולכל הסביבה, הרוגע והחיוך.

ב'סיפור' זן קצר כתב יעקוב רז:
"הירח שבמים.
המים אינם נבקעים
הירח אינו נרטב".

הירח במים – אופס! איך יכול להיות? איך טבע שם? איך נציל אותו וכמה שיותר מהר? השאלות מציפות כשרואים אותו שם ולא רואים את המציאות: המים בשלמותם, שום דבר לא קרה למים, והירח אפילו לא נרטב!

אנחנו מתביישים באמת הפשוטה הזאת

כמה שזה קלישאה ואנחנו אולי אפילו מתביישים וכועסים, האמת ידועה – הסרטים נמצאים בראש שלנו והם מנהלים אותנו!

בואו נבדוק את עצמנו: כמה פעמים במשך יום אחד אנחנו שוב ושוב מאמינים לסרט שבראש ולא עוצרים לבדוק אותו??!

ואיך אנחנו יודעים שאנחנו מאמינים לסרטים שבראש שלנו? – כי מיידית, באופן אוטומאטי אנחנו נוהגים כעיוורים על פיהם, מגיבים בדיוק לתכתיב שלהם, לא עוצרים לרגע כדי לבדוק אם יש בסיס למה שרץ לי בראש ברגע זה ממש, לא מחפשים בהירות והבחנה מדוייקת בין העובדות הלא נכונות ובין ההרגשה המעיקה.

מתסכל לגלות כמה אנחנו אוחזים בהתגלמותו המילולית של החושך ומטלטלים אותו בראש בלי חשבון. זה הסבל שלנו.

והוא, החושך – עושה את תפקידו בשלמות: מקרין מייד על הרגשות שלנו ועל התחושות בגוף, זה תפקידו.

ואנחנו - ברגע כזה לא יכולים לראות מה קורה באמת, לא זוכרים בכלל שיש שמש, שהאור ממש כאן – בתוכנו.

הקושי – הוא לא בין החושך והאור

הקושי – להסכים לראות את האמת – השמש בשמים גם אם אנחנו לא רואים אותה!

הקושי – להגיד: לא ראיתי, התבלבלתי, שכחתי, אני רוצה להכיר עוד את האור ולהרגיש את השמש שנמצאת תמיד.

מה אנחנו לא רואים?

כשהעננים מעלינו נדמה לנו שהשמש איננה, כשחושך נדמה לנו שאין שמש, לפני שלמדנו שזה לא נכון – האמנו למה שהעיניים שלנו ראו, איך אפשר היה לחשוב אחרת? הרי 'המציאות' כאן ועכשיו מראה שאין שמש – אבל האם זו הוכחה??

השמש קיימת, האור קיים תמיד

לרגעים אנחנו לא רואים, לא יודעים, שוכחים, לא זוכרים שהאור תמיד כאן, בנוכחות בטוחה יציבה, לא תלוי במראות החושך ובקולות הרעש סביב.

לרגעים אנחנו מתווכחים ומוצאים דרכים להוכיח ש'מציאות' שאני מאמין לה היא הקובעת ואוחזים בה, לא מוותרים, משכנעים את עצמנו ואת האחרים, נכנסים 'לעקרונות' של צדק ואני-יודע, ומכאן ממשיכים להתגלגל רחוק אל תוך החושך, כמה עצוב, איזה כאב ברגעים אלו!

ומה שעצוב עוד יותר – שברגעים אלו אנחנו לא מסוגלים לראות את התמונה הרחבה –

יש גם ברכה בחושך, בעננים!

הברכה – בגשם שהעננים מביאים

הברכה – ברוויה לאדמה חרוכה, לבע"ח צמאים

הברכה – שאפשר לנוח, לשכב בשקט עד שקרן האור הראשונה תבקיע

הברכה – בעובדה שיש עצירה. הנכונות להסכים לעצור לרגע – יש בה הסיכוי להתחיל מחדש – זה כשלעצמו הריפוי.

אנחנו אחראיים על האור בחיינו, מה שנמצא בלב ובנשמה תמיד, גם ברגעים קשים, בשעות עצובות

היופי – שהאור ממש לא תלוי בנו, הוא נמצא גם אם אנחנו רואים אותו וגם אם לא וזה,

היופי – שקרן אור אחת קטנה מספיקה כדי לגרש את החושך

היופי - לדעת שיש דרך להביא בהירות ומרחב שקט לראש

היופי – שזה בידנו, אנחנו אחראיים על האור בחיינו תמיד, גם ברגעים קשים, בשעות עצובות.

לזה קוראים ניסים – רגעי האור והחושך וההשלמה המירבית והמיטבית ביניהם.